You need a newer version of flash

הזדהות - Identification

 

הזדהות היא פעולה נפשית שחותרת ליצירת דמיון או שוויון בין אדם אחד לאחר או לאחרים בעלי מכנה משותף. הביטוי השגור לעניין ההזדהות הוא "אני מזדהה עם..." כאשר יתר המשפט תלוי בהקשר. לדוגמא: "אני מזדהה עם ההורים שתומכים בגננת" "אני מזדהה עם החלטתך לבחור בדרך בה אתה שואף ללכת", "אני מזדהה עם הבלבול שאתה מצוי בו בנוגע למעשיו של ..." וכדומה.

 

לכאורה מדובר בעניין פשוט למדי, אך הדבר הוא קצת יותר מורכב מזה.

ראשית, הזדהות, כפי שהובאה בדוגמאות כאן קשורה לשדה של המודע, מדובר בהצהרה של ממש. מעשה-הצהרה של אדם בנוגע לעניין כלשהו, אשר לא אחת מלווה גם במעשים נוספים. למשל, הזדהות עם מאבק מסוים כוללת פעמים רבות השתתפות בעצרות מחאה, הבעת עמדה פומבית בנושא ואפילו תלייה של מדבקה על פגוש המכונית.

 

הזדהות בלא מודע

 

שורה של תופעות נפשיות שניתן לכנות אותן "הדבקה נפשית" יכולות לעורר את סקרנותנו והמוכרות שבהן היא שאנו מפהקים כאשר אדם מתחיל לפהק, מכחכחים בגרון או משתעלים כתגובה לזה של האחר, מגרדים בראש או משנים תנוחה בכיסא כאשר האדם מולנו עושה זאת בישיבה בעבודה, במסעדה או בבית הקפה.

 

המכניזם הפסיכולוגי של ההזדהות טבוע בנו כל כך חזק כך שהוא פועל ומפעיל אותנו מבלי שנרגיש. כך, כאשר אנו צופים בסרט או במחזה אנו מזדהים עם דמויות וחווים יחד איתן הרפתקאות, מרגישים תחושה של ניצחון או מזילים דמעה יחד עם הגיבורים. וגם – ההזדהות של צופים במשחקי ספורט עם השחקנים שעל המגרש מתבטאת בעשיית תנועות שהשחקן אמור לעשות כמו זריקה לסל או בעיטה בכדור. ההזדהות משכיחה מהאדם לרגע קט שהוא זה לא אתה, שהוא על המגרש ואתה ביציע או מול הטלוויזיה.

 

בניגוד למה שתואר בתחילה, ברור הדבר שכאן הדבר לא נעשה בצורה מודעת ומכוונת.

היסוד למעשים הללו הוא לעשות כמו האחר, דבר שלאור התנסויות כאלה ותצפיות שחלק מהן מקומן בפסיכולוגיה החברתית, מעלה שאלה לגבי העניין : מדוע אנחנו עושים זאת ?

למעשה מדובר בעניין כבד משקל, מרחיק לכת הרבה מעבר למה שאפשר להעריך במבט ראשון. ננסה לראות כאן את התהליכים הנפשיים המוקדמים שנוגעים להזדהות ואת השפעתם על עיצוב האישיות ואולי גם נצליח לקבל תשובה לשאלה שהועלתה.

 

חלק א - הזדהות ראשונית

 

פרויד הביא לתשומת ליבנו את חשיבותן של ההזדהויות הראשונות בילדות המוקדמת וטען: "ההזדהות ידועה לפסיכואנליזה כביטוי המוקדם ביותר של קשר רגשי לאדם אחר" (48) וגם: "השפעותיהן של ההזדהויות הראשונות שהתחוללו בשנות הילדות הראשונות, יהיה כולל ומתמיד" (49) ומצביע על ההורים כאנשים הראשונים שאיתם הילד מזדהה.

בשלב מתקדם יותר, סביב תסביך אדיפוס, יזדהה הילד עם אביו והילדה עם אימא, הם יהוו עבור ילדיהם אידיאל והילדים ישאפו להיות במקומם וכמותם. מי מאתנו לא מכיר את סיפורי הגבורה ודברי ההערצה של ילדים קטנים את אביהם ואת ניסיונן של ילדות קטנות לדמות אימן, לנעול את נעלי העקב שלהן ולחקות את תנועתן. אני שומע את דברי הביקורת. אלה כמובן המקרים הרווחים, כשביסודו של דבר מוצא הילד אדם ממטפליו או מסביבתו הקרובה להזדהות איתו.

 

לאקאן לוקח אותנו לרגעים מוקדמים יותר בילדות וקובע כי ההזדהות הראשונית, עוד קודם להזדהות עם אחרים, היא בראש ובראשונה הזדהות שלנו עם עצמנו. ננסה להבין זאת באמצעות המושג שהוא הציג: "שלב המראה" (50).

מאמרו בנושא מבוסס על אחד מהניסויים שערך פסיכולוג גרמני בשם וולפגאנג קוהלר ומשווה בין תגובותיהם של תינוק בן מספר חודשים לקוף שימפנזה בגיל דומה, כאשר מציבים מולם מראה.

לדבריו, גור השימפנזה מזהה את עצמו במראה, עושה מולה תנועות והבעות פנים ומאבד עניין בדמותו. ישנו הבדל משמעותי בין יכולת השליטה בגוף של שני הגורים הצעירים ולאקאן מדגיש זאת. בהתאם לכך, תינוק האדם מגיב בצהלה לדמותו הנשקפת במראה, דמות שניתן לתפוס כשלמה ומנוגדת לחוויות פנימיות סוערות שמושפעות בעיקר מתחושת חוסר השליטה בגופו. לכל זאת אפשר להוסיף גם חוסר אונים הקשור להזדקקות לאחרים בנוגע לסיפוק צרכיו בזמן וכמובן גם בשונה מהתנסותו ברחם האם. ברגע הזה של המפגש עם דמותו במראה והשמחה מתפיסת השלמות ויכולת השליטה שמשתקפת, העולל מפנה את מבטו אל ההורה או המטפל הנמצא בסביבתו על מנת לקבל אישור שאכן הוא זה. לרוב יעשה ההורה מחווה כלשהי שתאשר זאת.

 

זוהי נקודה קריטית ומהווה למעשה את ההזדהות הראשונית. מרגע זה ובמהלך התנסויות דומות, נוספות, מתגבשת אצל העולל זהות בינו, עולמו הפנימי או הנפש הרכה, לבין דמות גופו.

נשים לב כי אצל ילדים בגילאים מתקדמים וכן אצל מבוגרים מופיעים ביטויים ברורים של זהות בין הדמות לבין עצמם :"הנה אני בתמונה" , "זה אני בתמונה".

כמובן, שבמקרים רבים ישנה גם הפרדה בין "העולם הפנימי" של אדם לבין דמותו, כפי שנוהגים לומר "זו תמונה יפה שלי". כלומר, אני סובייקט, יש לי גוף שנקלט בעדשת המצלמה וכאן ישנה תמונה מוצלחת.

ועדיין, השפה אינה יוצרת הבדל ברור בין ייחוסים לגוף לבין ייחוסים לנפש וכך, גם בהמשך, אנו נוהגים להתייחס לגוף בלשון "אני". "אני גבוה", "אני חלש במתמטיקה" ואצל מי שסובל מבעיות הנוגעות לדימוי הגוף: "אני שמן" או "אני מכוער" (קראו עוד במאמר- דימוי עצמי נמוך).

 

תפיסת ערכה הרב של ה"שלמות" אינה מתבטאת רק ביחס לגוף. כבר בגילאים מוקדמים ישנה אצל ילדים הערכה גבוהה לדברים שלמים, דבר שאינו מוקנה להם על ידי ההורים, אפילו להפך. ילד בן 3 יכול לעמוד על כך שיקבל עוגייה שלמה ולא שתי חתיכות מקבילות בגודלן וישמיע קולות מחאה אם צעצוע שזוהה כיחידה אחת לא יימסר לו כפי שהוא.  

בגיל מתקדם יותר תהיה תחושת אי נחת בנוגע לשריטה שנוצרה בכלי הרכב או על הטלפון הנייד וככלל תושפע תפיסת האסתטיקה של האדם הבוגר בנוגע לכך בתחומים רבים בחייו.

 

אם כך, ההזדהות ראשונית וייסוד האני (ego) שמתרחש בעקבותיה, כמו גם האידיאל שהדמות מייצגת, מהווים מרגע מסוים בסיס להתפתחות הפסיכולוגית של היחיד ולהשפעות דרמטיות על חייו והתנהגותו בכל מהלך חייו. נבדוק כיצד הדבר קורה בהיבטים נוספים.

 

"אני כמוהם" והזדהויות משניות

 

לאחר שהתגבשה אצל התינוק ההזדהות שלו עם דמותו, הוא צופה באחרים ויכול לשים לב אט אט לדמיון שקיים בצורה בינו לבינם ובתהליך הדרגתי יגיע בסופו של דבר להבחנה בין בני אדם לחיות ולעצמים אחרים. אפשר לומר שאצל הפעוט מתנסחת תפיסה של "אני כמוהם". "כמוהם בצורה של הגוף וכמוהם מתקשר בדיבור" - זוהי ההנחה שמתגבשת בהדרגה במהלך ההתפתחות ובאופן לא מודע תהווה יסוד לכל ההזדהויות המשניות.

מסייעים לכך המשחקים, השירים והדוגמאות שנותנים לילד הרך. אלה כוללים השוואה הדדית בין חלקי הגוף ודברי עידוד כאשר הוא קולט ומבצע, כמו בשירים הבאים:

 

ידיים למעלה

 

ידיים למעלה על הראש על הכתפיים אחת, שתיים, שלוש.

עצמו את העיניים ועכשיו פקחו איזה יום יפה כפיים מחאו.

ידיים למעלה עשר אצבעות מנופפות שלום להתראות.

 

מילים: עממי ועמוס ברזל, לחן :עממי

 

פנים

דיג דיג דוג

 

"האף הוא חשוב באמצע הפרצוף

הפה הוא קטן מתוק וחייכן.

האוזן הטובה בשקט מקשיבה

העיניים נבונות הן רואות מתבוננות.

אלה הפנים שלי וזה הראש

טוב כל כך להיות אני אחת, שתיים, שלוש".

 

מילים: מיכל חזון, לחן: נורית הירש

 

ההתבוננות באחרים, הניסיון ללמוד ולחקות, לחזור על תנועות של האחר ולעשות כמותו יוצרים לרגעים אשליה שהוא זה אני ואני זה הוא. כלומר, ההזדהות עם האחרים בדרך ליצירת האגו עוברת דרך רגעים של אמונה, בכך שמדובר בגוף אחד. זה יכול להישמע מופרך, אך היזכרו נא גם במשאלתם של האוהבים - "להיות לגוף אחד". לאקאן מביא דוגמא (51) למצב בו ילד אחד מכה את האחר וחושב שהאחר היכה אותו. היכולת להבחין ביני לבין האחרים תתפתח, אך תותיר עקבות ברורים. ביטויים לבלבול שאדם אחר הוא שונה ממני יבואו למשל בצורה בולטת במנגנון הנפשי של ההשלכה. אם תמציתה של ההזדהות היא להיות כמו האחר, הרי שבהשלכה מיחסים לאחר, במודע ובלא מודע, משהו מהעצמי.

המשכו של קו זה, במובן רחב יותר, הוא מעשה ההאנשה שנוקטים בו משוררים וסופרים. כך, שלמען היצירה, הם מייחסים לחיות ועצמים איפיונים  פסיכולוגיים של בני אדם.

 

ההורים, האחים ובגן הילדים

 

הדמויות המטפלות שנמצאות בסביבה של התינוק, ההורים בעיקר וגם אחים גדולים אם יש, הם באמת גדולים. הם מניעים את גופם טוב יותר, מצליחים להגיע לחפצים שהפעוט אינו יכול להגיע אליהם וגם שולטים במשאבים של אוכל ומאוחר יותר של מאכלים מיוחדים ואטרקטיביים – הלוא הם הממתקים. בשלב זה לפעוט יש יותר מאשר מושג על דמיונו לאחרים, אלא שהוא מזהה גם את הפער העצום בין יכולתו ליכולותיהם. בהורים ובמטפלים הוא תלוי ואחיו הגדולים יכולים להזיז אותו מאזור משחק או לקחת לו כזה, אם ירצו בכך.

הזדהות

 

סיטואציות אלה של תלות ונחיתות, ביחד עם התפתחות הדרגתית של הגוף יוצרים קרקע לשאיפתו של הילד להיות כמו הגדולים. גילו, שהילד קושר אותו קשר הדוק לגודל הפיזי, ישמש מעתה כלי מדידה והשוואה לאחרים שילווה אותו מכאן והלאה.

 

ההורים אמנם מהווים לרוב את הדמויות הראשונות והמשמעותיות ביותר להזדהות, אך במקביל מתרחשות הזדהויות גם עם אחרים בני אותו הגיל.

מעבר להזדהויות הראשונות שנוגעות להנעה של הגוף, הפעוט מקבל גם הזדמנות להזדהות עם היבטים פסיכולוגיים כמו לרצות, להביע שמחה ורגשות בכלל, להשתוקק ולהתאוות.

 

 

 

בשונה מחיקוי פשוט, בתהליך המתרחש בהזדהויות המשנה מוטמע משהו ממעשה החיקוי-הזדהות אצל הילד והופך לשלו.

"בסיסו של התהליך הוא מה שנקרא 'הזדהות' – כלומר, הטמעה של אני אחד משהו מאני אחר, שכתוצאה ממנו נוהג האני הראשון, בהיבטים מסוימים, כאני האחר, מחקה אותו, ובמובן מסוים קולט אותו בתוכו" (52)

 

 

התוצאה היא שהאני (ego) נבנה מרצף של הזדהויות עם אחרים.

 

 

חלק ב - הזדהות ואידיאל האני

 

ההזדהות הראשונית והדברים שהובאו עד כאן הדגישו היבט מסוים של ההזדהות ככזה שקשור לדמויות. חשיבות היבט זה גדולה מאוד והיא ממשיכה לפעול לאורך חיי האדם. אבל, הזדהות נוספת מהווה אבן יסוד לתפקודו של הסובייקט והיא ההזדהות במה שלקאן קרא לו המשלב הסמלי.

אנסה להסביר זאת בפשטות, תוך התייחסות ל"תסביך אדיפוס".

 

קיום המשפחה בחברה האנושית הוא חלק ממארג חברתי מורכב המיוסד על חוקים. החוקים הללו הם חוקים שהפעוט, הילד הקטן נדרש לקבל. הדבר קורה בתחילה במסגרת המשפחתית ואחר כך במסגרות החינוך ובמסגרות שהפרט נכנס אליהן או בא איתן במגע, כולל חוקי המדינה שאיתם הוא מתמודד כאדם מבוגר.

 

פרויד עשה שימוש במיתוס של אדיפוס על מנת להמחיש את החוקים שעליהם נוסדה התרבות – איסור על רצח (האב) וגילוי עריות. הטרגדיה של אדיפוס כידוע היא, שמבלי דעת, רצח את אביו ונשא את אימו לאישה.

הורים לילדים קטנים מכירים את התופעה של ילדים שמצהירים על רצונם להתחתן עם אימם וכן של ילדות המבקשות להינשא לאביהן. בהקשר זה מוכר הביטוי "ילדה ואבא זה רומן". בכל אופן, הצהרות הילדים מתקבלות אצל המבוגרים במרבית המקרים בחיוך. למרות זאת, כוונותיו של הילד רציניות ואפשר להבין שהוא רואה בהורה השני, בנקודה זו, מכשול להגשמת שאיפתו.

אם ניקח לצורך הדוגמא את המקרה של הבן, הרי שהיחס שלו לאביו, שהיה ביסודו יחס של הזדהות ואולי גם הערצה, כולל כעת, בוודאי משהצהיר על כוונותיו בנוגע לאם, גם רצון לסלק אותו ממקומו. אפשר לומר כי יחסו של הילד עתה הוא דו ערכי. נוכל להבין כי עבור הילד מדובר בהתמודדות רגשית גדולה מאוד, במיוחד אם נזכור את ערכו הגדול של האב כמופת עבורו ואולי גם את ההבנה של חשיבותו של האב עבור אימו.

אם כן, מהו המשך הדרמה ? מה תהיינה תוצאות מערכת היחסים המשולשת שנוצרה ?

 

אביא כאן בקצרה מספר כיוונים קריטיים אשר יכולים להילקח על ידי הילד/ה :

  1. ויתור על "חתונה" עם האםכיוון זה כולל גם ויתור על סילוק האב והדחקה של העניין כולו. ההזדהות ויחסי הקרבה לאב יובילו את הילד לוותר על האם, להגביר את הזדהותו עם האב ולהפנים את חוקי היסוד של המשפחה והחברה.

  2. הזדהות עם האםצעידה בכיוון הזה כוללת אף היא ויתור על האם כאובייקט, אך יכולה לכלול גם התמקמות חדשה – למשל, כחלק מההזדהות עם האם תעלה שאיפה להיות נאהב על ידי גבר.

  3. דחיה של החוקלמהלך זה עלולות להיות השפעות לא רצויות מבחינת בריאותו הנפשית של הילד בהמשך חייו.

     

    הזדהות עם האב ותחילת ההפנמה של החוק היא אחת מהדרכים לסיומו של תסביך אדיפוס ומהליכה בדרך הזו צומחת פונקציה חדשה במערך הנפשי של הילד – "אידיאל האני" - שנוצרה תוך עשייה של משימה גדולה. פונקציה זו תהווה חלק מערכאת האני העליון.

    נשים לב למורכבות ההיבט של ההזדהות בסיומו של תסביך אדיפוס: הילד מגביר את הזדהותו עם האב, כלומר מחזק את שאיפתו להיות כמוהו, אך לא לגמרי. יש דברים שמותרים אך ורק לאביו ואסורים לו.

     

    מספר הערות לסיום חלק זה:

  • התיאור של תסביך אדיפוס הובא כאן במתכונתו החלקית לצורך הפשטת העניין.

  • הדרמה של תסביך אדיפוס עשויה להיתפס כעניין של רגע אך לא מדובר בכך כלל. היא מבשילה אט אט ומתרחשת במספר רב של אירועים ותהליכים נפשיים, לאורך חודשים ארוכים מאוד ויותר מכך (ככלל בין השנה השלישית לשישית).

  • על מנת שלא להרחיק מאוד מנושא ההזדהות לא ציינתי כאן את חלקם של ההורים בהתרחשויות ואת חשיבות תפקידם. גם לא התייחסתי כאן לתחושת הילד בנוגע להתנהגותו וליחסו של ההורה השני לעניין.

  • "תסביך אדיפוס" רלוונטי למבנה המשפחתי הרווח – אב, אם וילד/ה – עולה השאלה מה קורה במבנים אחרים של משפחות ? לא אוכל להיכנס לנושא כאן בהרחבה, כן אציין כי לאקאן ניסח בהמשך את הסוג הזה של ההזדהות זו כנטילת תו מהאדם שנאהב על ידי אדם אחר. כך יש גם לראות במיתוס האדיפוס דוגמת יסוד, שבהשראתה ניתן לבחון ולנתח את ההתרחשויות הקריטיות בנוגע להפנמה של החוק מעבר למבנה משפחתי זה או אחר.

     

    חלק ג' - סוגים של הזדהויות

     

    במה שכתבתי עד כה התייחסתי בעצם לשני סוגים של הזדהויות:

  1. הזדהות ראשונית והזדהויות המשנה שבעקבותיה שיסודן הוא שאיפה "להיות כמו".

  2. הזדהות עם ההורים בתסביך אדיפוס שכללה ויתור על אובייקט, הפנמה של החוק שההורים מייצגים אותו והיווצרותו של אידיאל האני.

     

    בכתביו, פרויד מצביע על סוג הזדהות נוסף. זוהי הזדהות שנוגעת לתפיסה של דבר משותף עם אדם אחר.

    אחת הדוגמאות שהוא מביא בעניין היא אירוע שבו נערה בפנימייה מקבלת מכתב אהבה ממחזר סודי. מתוכן המכתב מתעוררת קנאתה של הנערה בנוגע לאהובה והיא מגיבה על כך בהתקף היסטרי. למרבה הפלא כמה חברות שלה ששומעות על כך, מגיבות באופן דומה, על ידי "הידבקות נפשית". כיצד ניתן להסביר זאת ? מה שקורה לחברותיה בלא מודע הוא הפעולה נפשית של הזדהות עם מצבה והתמקמות במקום שלה, כאילו אמרו לעצמן – "גם אני הייתי יכולה או הייתי רוצה להיות במצב הזה שהיא נמצאת בו".

     

    דוגמא בולטת אחרת לסוג זה של הזדהות היא מועדון מעריצים. אדם מסוים - זמר, מנהיג מפלגה, ספורטאי או מורה נערץ על ידי קבוצה גדולה של חסידים. כל אחד מהם מעריץ אותו מסיבות אינדיבידואליות וחש את הקשר המיוחד כלפיו. עד כאן הקשר שבין האדם לדמות הנערצת. אבל, במקרים רבים מתאחדת קבוצה משותפת של אנשים בתחושה של זהות רגשות כלפי אותו אדם והקשר בין החברים בה מיוסד על הזדהות זו. האחווה הזו יכולה להוליד תופעות כמו הקמה של מועדון מעריצים לזמר ועד הליכה עיוורת במשותף אחרי מנהיג של מפלגה או כת.

    גם כאן, יסודו של הקשר בין החברים הוא "גם אני" מרגיש כך לגבי אותו אדם (ככל שמדובר בשדה המודע). דרך אגב, הדבר יפה כמובן גם להתאחדות על בסיס אידיאולוגי של רעיון מופשט או קונקרטי באופן חלקי. אחת הדוגמאות הבולטות להזדהות חזקה ולאחווה שקיימת בקרב אנשים היא האהדה לקבוצת כדורגל.

     

    לכן, נוכל לראות כי לא רק התקף היסטרי שמתקבל מתוך תהליך לא מודע, או הערצה משותפת למנהיג יכולה ליצור הזדהות בין אנשים. למעשה, כמעט כל מאפיין שנתפס כמשותף, יכול להוות גשר של הזדהות בין שני אנשים ויותר. למשל התמודדות עם אירוע או מחלה דומים עשויים לעורר את ההזדהות, עמדה דומה בנוגע לשירות ביחידה צבאית כלשהי ופרטים דומים בהיסטוריה האישית בכלל.

    יותר מכך, אפשר לומר שבקרב רבים מתחילה היכרות עם אחרים על דרך של חתירה למציאת זהות. לעיתים מספיק הבירור על קיומו של מכר משותף, על מנת ליצור הזדהות שתהווה את הבסיס הראשון שעל גביו תירקם מערכת יחסים חדשה. "כן, בטח, אני מכיר אותו".

    ולמרות זאת, הגם שהזדהות מסוג זה עשויה להתרחש בלא מודע באופן "אוטומטי" ולמרות שקיומו של אותו מאפיין הכרחית לאפשרות שתיווצר הזדהות, הדבר אינו מספיק תמיד. ישנם תנאים מקדימים להיווצרותה.

 

           תרשים

נקודת המוצא לתרשים היא יחס כלשהו שיש לאדם מסוים (לא מודע 1, ego 1) לאובייקט חיצוני כפי שהוסבר קודם – מנהיג, קבוצת כדורגל וכד'. על מנת להקל על ההבנה כדאי להתייחס לתרשים כתהליך כרונולוגי.

 

חץ 1 – מהווה את היחס של אדם זה לאובייקט, כמו תשוקה, התמודדות של מאבק מולו, שאיפה בנוגע אליו או אהבה.

חץ 2 – מתאר מצב שבו אדם נוסף מתחיל לרכוש יחס דומה לאותו אובייקט, מסיבותיו שלו.

חץ 3 – עתה יכולה להתרחש הזדהות בין שניהם. בתרשים מופיעה הזדהות של האדם השני במישור של האגו (ego 2) 

           עם הראשון (ego 1) בלבד.

 

עוד בנושא מושגים
בפסיכואנליזה: