דחף - Drive

"הרעב והאהבה הם אלה שמניעים את העולם"(7).

מושג הדחף מנסה להסביר את הקשר שבין הגוף לנפש ונוגע, בין השאר, להנעה, למוטיבציה שלנו לעשות דברים. כמעט בכל פעם שמשהו אומר "בא לי .....", העניין יכול להיות קשור לדחף. ומה קורה שהדחף ממומש ........? אנו חווים תחושת סיפוק. אך מה עובר עלינו כאשר איננו מספקים את הדחף ? האם יכול להיות שישנם אצלנו דחפים שאיננו יודעים עליהם ? ננסה לענות על שאלות אלה ועל הקשר שלהם לטיפול.

חלק א' – היכרות עם מושג הדחף

במאמר מקיף ראשון בנושא הדחף שנכתב ב-1915 תחת הכותרת "דחפים וגורלותיהם" (Instincts and their vicissitudes)  פותח פרויד בכנות האופיינית לו ומשתף את קוראיו בעובדה כי הוא מציג מושג בסיסי וחשוב בפסיכואנליזה, אך כזה שהגדרתו בזמן הכתיבה איננה סופית – מושג הדחף.

מהו הדחף ?  נקרא מספר ציטוטים:

"הכוחות שאנו מניחים כי קיומם מהווה את היסוד לתחושות המתח ומקורם בצרכים של הגוף (איד במקור) נקראים

דחפים" (8).

ובאותו מאמר:

הדחף מופיע לפנינו כמושג המצוי בקידמה בין הנפשי לגופני, כייצוג הנפשי של גירוי שמקורו באורגניזם עצמו

ומגיע לנפש .." (9)

על פי האמור מקורות הדחף הם בגוף, בצרכים של הגוף ומוצגים כאן שני אספקטים של הדחף – הגירוי הגופני והייצוג הנפשי שלו.הדברים נכתבו במקור בשפה הגרמנית ובהתייחסו לדחף השתמש פרויד במילה treib שמשמעות הפועל שלה הוא להניע, לפעול, להרגיש לחץ לעשות משהו. הוא מצרף את המילה לביטויים שונים הנוגעים לדחף כמו דחף לדעת, דחף חברתי, דחף מיני, דחף להרוס, דחף לשלוט ועוד.

ננסה להתקדם עוד על בסיס התייחסות בסיסית זו אל הדחף.

פרויד הציע ארבעה היבטים הקשורים למושג הדחף:

המקור - המקור לדחף הוא התהליך הגופני אשר מופיע באיבר או בחלק בגוף ואשר הגירוי בקשר  אליו מוצג במודעות.

הלחץ - הלחץ של הדחף הוא המידה שבה מופעל כוח לפעולה, לתנועה, לעשייה.

המטרה – המטרה של הדחף היא סיפוק. במידה וננקטת פעולה מתאימה הקשורה למקור של הדחף, אזי הלחץ מוסר וישנה תחושת סיפוק.

האובייקט – האובייקט הוא הדבר שבאמצעותו או ביחס אליו הדחף יכול להשיג את מטרתו.

נסכם בקצרה. הדחף מגיע ממקור גופני, נאמר מהתאים שבגוף, והוא יוצר גירוי מסוים שגורם למתח כלשהו בגוף והוא מיוצג במודעות על ידי מחשבה כמו "אני צריך לאכול" או "אני חש צורך לפרוק מתח מיני". חלק מהדחפים מוכרים לנו בתור "צרכים" אך כדאי לומר זאת כבר עכשיו, לעיתים ישנה תחושה של מתח הקשורה לדחפים ואיננו יודעים לקשר אותה בצורה מדויקת כפי שצוין. דחפים אלה, נאמר במאמר מוסגר הם בעלי פוטנציאל לגרום לנו סבל.

מידת הלחץ של הדחפים לפעול אינה שווה תמיד ויש לה השפעה על ההנעה, כלומר על הוצאה לפועל או לפחות על המאמצים המושקעים בניסיון להשיג את האובייקט שיאפשר את מימוש המטרה שהיא הסיפוק.

במידה והושג האובייקט ובוצע מעשה התואם למקור הדחף, ישנה תחושה של סיפוק וירידה בלחץ שהפעיל הדחף קודם לכן.

חלק ב' – היבטים נוספים  הנוגעים לדחף

המטרה בחלק א' היתה לנסות ולהבהיר את המושג באופן בסיסי. אך למונח זה בפסיכואנליזה ישנם הקשרים רבים, נקרא בחלק זה על חלק מהם ועל הניסיון להבחין את הדחף ממושג אחר.

1. שלמות וחלקיות - בהתייחסות שהיתה עד כה למושג הדחף אפשר היה להניח כי הדחף הוא אחד, שלם, אולם לא כך הדבר. כבר בתחילת ההתייחסות של פרויד למושג הדחף הוא מציין את היותם של הדחפים חלקיים.

בקיצור אומר כי ניסיון "ללכוד" דחף מסוים באופן מדויק עלול להיות בלתי אפשרי. מקורם של הדחפים בגוף, ובתחילת החיים - בינקות,  שרוי כאוס וההנחה היא שקיימים חלקי דחפים אשר חותרים לסיפוק. הדחפים עשויים להתארגן במהלך ההתפתחות לכיוון ברור ומרוכז יותר וכמעט תמיד יהיה הדחף האוראלי להיות ראשון לכך. כבר כאן ניתן לראות שני חלקים לדחף זה, חלקי דחפים שמוצאים את סיפוקם בפעולה האוראלית הראשונית – הרעב ודחף המציצה. מנקודת המבט הזו נוכל להכיר היום את ההפרדה בין הדחפים הללו על ידי תצפית בתינוקות שמוצצים את המוצץ בהנאה רבה ובטח בילדים שמוצצים את האצבע, כשאין בפעולה זו אלא סיפוק לדחף המציצה.

2. הבדל בין הדחף לגירוי אינסטינקטואלי - דרך נוספת להבהרת המושג אשר בה פרויד השתמש היתה להבחין בין המתח שיוצר הדחף לגירוי שפרויד מכנה גירוי אינסטינקטואלי (instinctual stimulus) אשר מביא לתגובה רפלקסיבית או לתגובה אינסטנקטיבית אוטומטית של שרשרת פעולות.

נראה מספר הבדלים ביניהם:

פנים וחוץ - הגירוי האינסטינקטואלי מופעל על הגוף ממקור חיצוני, למשל אור חזק שנופל על העין ומביא לסגירה מיידית של העפעף על מנת להימנע מהגירוי. הדחף לעומתו יכול להגיע מתוך הגוף.

תגובה אחת או מערכת של פעולות - התגובה המיידית, כמו זו שתוארה של סגירת העפעף, מתבצעת באופן אוטומטי על ידי מערכת העצבים מתוך הנטייה הטבעית, המולדת אצל בני האדם. הדחף לעומת זאת מצריך תגובה רחבה יותר שמורכבת לרוב ממספר פעילויות, שאינן בהכרח אוטומטיות, שאותן האדם יוזם בעקבות תחושת המתח הנובעת מהדחף במטרה להגיע לרגיעה.

השפעה רגעית או מתמשכת – הדחף יוצר מתח מתמשך, גירוי שמצטבר לעומת הגירוי האינסטינקטואלי שלרוב השפעתו על מערכת העצבים היא רגעית, במיוחד אם בורחים ממנו במהירות.

3. דחף מיני ברבים - אמרנו כבר כי אפשר להתבלבל ולחשוב כי כאשר מדברים על הדחף, הכוונה היא שמדובר בדחף אחד ושלם. כך על הדחפים בכלל והדבר נכון גם באופן ספציפי למה שנהוג לקרוא כ"דחף מיני". לכן, נדבר כעת על דחפים מיניים ברבים:

 "זאת ניתן לומר באופן כללי על הדחפים המיניים. הם רבים, נובעים ממגוון מקורות גופניים, פועלים בתחילה באופן עצמאי האחד מהאחר ומשיגים פחות או יותר סינתזה שלמה בשלב מאוחר" (10). הדחפים המיניים קיימים כבר בילדות ועל פי פרויד הם מתארגנים לטובת תהליך הרבייה רק בהמשך הדרך. בין הדחפים המיניים הרבים אפשר למנות למשל את הדחף המיני הגניטלי (של אברי המין), את התוקפנות וצמדי דחפים כמו האהבה, המציצנות, הסדיזם והדחפים המנוגדים שנאה, אקהביציוניזם ומזוכיזם.

4. עיקרון הקביעות והדחפים שלעומתם – במהלך עבודתו ונסיונותיו של פרויד להתייחס להיבטים הנפשיים מתוך הקשרים ביולוגיים אנו פוגשים תזות והנחות עבודה. כזה הוא עיקרון הקביעות (constancy principle) המהווה הנחה מדעית הלקוחה מתחום הנוירולוגי ואשר פרויד נשען עליה לאורך כתיבתו. פרויד מייחס את עיקרון זה במקור לפכנר (11). הרעיון המרכזי של עיקרון הקביעות הוא שמערכת העצבים מאופיינת בניסיונה להיפטר מגירויים המגיעים אליה או לפחות להוריד אותם לרמה המינימלית וככל האפשר להישאר במצב זה של רגיעה (12). מתוך נקודת מוצא זו וראייה אבולוציונית של התפתחות האורגניזם, פרויד טוען שהתפתחו חלק מהרפלקסים, למשל כמו זה שתואר קודם בסגירה המיידית של העפעף. כלומר, המערכת העצבית מזהה גירוי ומגיבה בפעולת מניעה או צמצום של הגירוי עליה.

אם זו הנחת היסוד, כיצד הדחפים קשורים לכך ? הדחפים הם אלה שעומדים מול הנטייה הזו של המערכת האורגנית. הדחפים מגיעים מתוך הגוף ולא ניתן להימלט מתביעתם, הם מפעילים לחץ מתמשך אשר מצריך תנועה שסופה השגת סיפוק ורגיעה. לכן, פרויד מייחס לדחפים חשיבות מכרעת בהתפתחות של מערכת העצבים לרמתה הגבוהה והמשוכללת כפי שניתן לראות אותה היום.

5. הקשר של הדחפים לעיקרון ההנאה – ראינו כי יש בכוחם של הדחפים ליצור מתח בגוף, מתח שלא ניתן לתת לו מענה בתנועה של רפלקס אלא הוא מחייב תנועה, לרוב סידרה של תנועות. תחושת הרעב לדוגמא איננה יכולה להיפתר אלא במהלך כלשהו, לפעמים קצר ולפעמים ארוך שסופו בהכנסת מזון לגוף. כניסת המזון לגוף במקרה של דחף הרעב מביאה לירידה במתח שהורגש קודם לכן מלווה בתחושה של הנאה. ההנאה מהמזון קשורה כמובן לטעם שלו אך בהקשר הנוכחי של עיקרון ההנאה היא קשורה ודאי למידת הרעב שלנו באותו רגע. ואכן, לא סתם נהוג לומר כי "הרעב הוא התבלין הכי טוב".

6. אספקטים נפשיים בפעולת הדחפים -  נכתב קודם כי מקור הדחפים הוא גופני וגם כי בילדות המוקדמת קיים אי סדר בדחפים. שתי שאלות מעניינות אפשר לשאול בנקודה הזו : כיצד הדחפים מתארגנים וכיצד הם באים לידי ביטוי במערכת הנפשית. פרויד מייחס את ההתארגנות הראשונה של הדחפים המיניים לפעילות הנוגעת דווקא לפעולות שעושה התינוק כדי לקיים את עצמו, והראשונה שבהן היא פעולת האכילה. בהתאם לכך דחף המציצה הוא צורת ההתארגנות הראשונה של הדחף המיני. לאחר מכן, התארגנות זו מתבססת באופן עצמאי שמנותקת מההזנה והתוצאה היא הפקת הנאה ממציצה בלבד. מעניין לדעת מה קורה בהמשך ההתארגנות של הדחפים המיניים ופרויד מתייחס לזה, אך כאן מובא הרעיון הבסיסי בלבד. בנוגע לשאלה השניה שאיננה מנותקת מהקודמת, נאמר רק כי באופן דומה נקשרים ונטענים בהמשך החיים הדחפים המיניים לייצוגים כמו מילים, רעיונות ותפיסות, דבר שקורה באופן ייחודי אצל כל אחד ואחד וקובע את ההיבטים האירוטיים בפעילות הנפשית-גופנית בחייו. דוגמא מוכרת לכך היא כאשר אומרים על אדם שהוא "התאהב ברעיון" או כאשר בוחנים את היצירה ואת העבודה שלנו בכלל במונחים של יש או אין עימה סיפוק.

חלק ג' – קשרים בין מושג הדחף לטיפול הפסיכואנליטי

 1. סיווג ראשוני של הדחפים

על מנת להתייחס לקשר בין מושג הדחף לטיפול הפסיכואנליטי אציג כאן  תחילה את התפיסה הראשונה של פרויד בנוגע לסיווג הדחפים.

פרויד הציע בתחילה כי ישנן שתי קבוצות של דחפים: דחפי האני (ego) שכונו גם דחפים לשימור העצמי והדחפים המיניים במובנם הרחב. אלה הם, בנקודה הזו, הדחפים מהם יתפתחו דחפים גלויים כמו דחף לשחק, דחף להרוס, דחף חברתי ועוד.

הדחפים פועלים על מנת להשיג סיפוק ולדידו של פרויד, ניתן להסיק מההיבט הביולוגי כי המיניות שונה מתפקודים אחרים של היחיד מאחר שביסודה עומדת הכוונה להביא לעולם יצורים נוספים מאותו הזן. במקרה של האדם – תינוקות.  על ידי כך המיניות פועלת להמשך קיומו של האדם באשר הוא, כלומר עניין שקושר להמשכיותה של האנושות. הרקע הספציפי הנוגע למטרה של הדחפים המיניים נשען על תיאוריה של ביולוג גרמני בשם אוגוסט ויצמן, תיאוריה שפרויד ישען עליה גם בהמשך הפיתוח של מושג הדחף. דחפי האני לעומת זאת, כמו הרעב, הם דחפים שמטרתם לשמר את חייו של האדם היחיד.

2. קונפליקט בין דחפים שתוצאתו סבל

סיווג זה של שתי קבוצות הדחפים התפתח על הרקע שעליו צמחה הפסיכואנליזה והנוירוזות הראשונות שבהן היא טיפלה – היסטריה ונוירוזה אובססיבית (אובססיה) שמוכרת כיום בשם OCD (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית).

מתוך הטיפול והמחקר של נוירוזות אלו עלה כי ביסודן טמון קונפליקט בין דחפים מיניים, תביעות של דחפי המין החותרים לסיפוק ומנגד פעולתם של דחפי האני שבולמים אותם. הדחפים נובעים מתוך הגוף ובניגוד לגירוי חיצוני לא ניתן להימלט מהם. היבטים בדחפי האני אשר בולמים את הדחפים הללו יוצרים  קונפליקט אשר מתרחש בלא מודע ויש לו השפעה ממשית על הגוף בצורות שונות כפי שהוכרו בתחילת הדרך בתופעות של ההיסטריה ובאובססיה. 

3.עבודת הטיפול

לפיכך, באופן פשטני ניתן לומר כי הטיפול הפסיכואנליטי בראשיתו חתר למציאת דרכים להעלות את שתי המגמות מצד אחד של דחף אחד ומצד שני של זה שבולם אותו, לשדה של המודע, ולתת בכך סיכוי ליישב את הקונפליקט.

כזכור, בחלק הראשון ראינו כי הדחף מופיע במודע בתור ייצוג – מילה, מחשבה או רעיון כלשהו שהם ייחודיים לכל אחד ואחד. עד להמצאת הפסיכואנליזה היו שסבלו מכך שהדחפים המיניים מצאו את דרכם לסיפוק בדרך חליפית, באופן לא מודע ובצורה שהביאה לסימפטום ולסבל ומבלי אפשרות לטפל בכך.

נקודת הפתיחה למזור, עד כמה שאפשר לדבר עליו במונחים כאלה, יכולה להתאפשר רק אם במהלך הטיפול אופיינו הדחפים השונים כפי שבאו לידי ביטוי באופן ייחודי בחייו של המטופל, כלומר באופן שהתהליכים הנפשיים הקשורים לדחפים התבססו במערך הנפשי שלו ולייצוגים אליהם הדחפים נקשרו. 

התיאוריה הנוגעת לדחפים ככלל או כקבוצות של דחפים עברה בהמשך שני שינויים עיקריים במהלך התפתחותה, שינויים הנוגעים להיבט של הנרקסיסיזם ולאחר מכן לאופן החזרתי של תהליכים נפשיים. ארחיב בנוגע לנושאים אלה בהמשך.