טיפול בהיפנוזה

עיקרו של הטיפול ההיפנוטי הוא הנחייה של המטפל את המטופל לעשות דבר מה או להימנע ממנו, הנחיה שניתנת למטופל בזמן שהוא שרוי במצב היפנוטי.

ככלל, פרויד עסק בכל שנות עבודתו בטיפול, כתיבה והוראה של הפסיכואנליזה. הוא פרסם את ממצאיו ולא חשש לחזור בו, לבצע תפנית בצורת עבודתו הטיפולית או לשנות את התיאוריות שפיתח אם מצא שאלו מוצלחות יותר מהקודמות, מוסיפות עליהן או מאפשרות זוית ראיה נוספת הנוגעת למבנים ותהליכים נפשיים.

הטיפול בהיפנוזה היא הדוגמא המפורסמת ביותר לכך.

ההיפנוזה כשלב בדרך לפסיכואנליזה

פרויד עסק בטיפול באמצעות ההיפנוזה והשיטה הטיפולית שניסח עם ד"ר ברויאר במשך מספר שנים. שיטה זו היתה לדידו של פרויד בגדר תגלית מדעית וסייעה לטפל בחולים רבים במקום שלא ניתן היה לסייע להם באף דרך אחרת. אך יחד עם זאת, היו גם תוצאות טיפוליות שהושגו באמצעות ההיפנוזה שלא היו משביעות רצון.

בניסיון להבין את חוסר העקביות בהצלחת הטיפול שאפיינה את התנסותו של פרויד כהיפנוטיקאי התרחש תהליך שבסופו זנח את ההיפנוזה. זניחת ההיפנוזה היתה למעשה נקודת ציון חשובה בתחילתה של הפסיכואנליזה מאחר והיא אפשרה לפרויד להיות בשיח עם המטופל שלא היה עוד תחת השפעה היפנוטית שטבעה היה דווקא להסתיר אלמנטים נפשיים.

הטיפול ההיפנוטי והדינמיקה של הלא מודע

ראינו כי זירת ההתרחשות בלא מודע יכולה לכלול מספר כוחות המושכים לכיוונים שונים, חלקם מנוגדים. הטיפול ההיפנוטי, כלומר הנחיית המטפל, היא כוח נוסף שמוכנס לזירת ההתרחשות. אם הוא מתקבל בעוצמה גדולה מספיק ביחס לכוחות האחרים הטיפול מצליח לכאורה, אחרת הוא נכשל מלכתחילה. פרויד מגלה כי עוצמת ההשפעה של הטיפול משתנה על פי היחס של המטופל לרופא והדבר מהווה קטליזטור למחקר נפשי נוסף.

גלוי ונסתר במצב ההיפנוטי

מקובל לחשוב, ואכן כך הדבר, שבאמצעות ההיפנוזה ניתן להעלות מחדש זיכרונות נשכחים, כלומר להעלות תכנים שנשכחו ויש קושי להעלות אותם לתודעה במצב רגיל של מודעות. אך אליה וקוץ בה, פרויד גילה כי ההיפנוזה גם מסתירה משהו. היא מסתירה תפקודים של חלקים נפשיים חשובים אשר הם קריטיים להצלחת הטיפול, לדוגמא: קושי של הפציינט לספר דבר מה, להכיר במשהו או מניעתה של התעוררות של חרדה בנוגע להיבט שהמטופל מדבר עליו. כל אלה חשובים לטיפול והטיפול ההיפנוטי, המונוטוני, השיטתי לא כלל בתוכו אלא הכנסת גורם נוסף לזירת ההתרחשות בדינמיקה של הלא מודע.

שינוי צורת העבודה מטיפול בהיפנוזה לשיחות עם המטופלים, שעיקרן חקירה של תהליכים ומבנים נפשיים של המטופל אפשר לו לעמוד טוב יותר על השתלשלות העניינים במערך הנפשי וגילוי של מנגנונים נפשיים שתמכו בקיומם של הסימפטומים. מנגנונים ותהליכים אלה אינם נגישים באמצעות הטיפול ההיפנוטי שביסודו פועל נגדם. לכן, לאור ההכרה ההדרגתית בתהליכים שכאלה ניתן היה להמציא דרכי התערבות יעילות להתמודד עימם.