נרקיסיזם

נרקיסיזם הוא מושג שמתייחס לאהבה והערכה מופרזת של אדם את עצמו ומנגד מידת אהבתו והאכפתיות הפחותה שלו לאחר.

במשמעותו הקלינית הראשונה שוייך הנרקיסיזם לאדם שמתייחס אל גופו כמו אל אובייקט מיני ובהתאם לכך עשוי להתבונן בעצמו, ללטף את עצמו, לחוש עוררות מינית ואף להגיע לסיפוק.

פרויד שואל את המושג לפסיכואנליזה, בהמשך לעבודתם של הרופא הבריטי הבלוק אליס והפסיכיאטר הגרמני פול נאקה. השימוש שהם עשו במושג ,בסיום המאה ה-19, מבוסס על האגדה היוונית על נרקיסוס, שבקללת האלה נמסיס התאהב בבבואתו שנשקפה אליו ממי האגם.

בניסוח פסיכואנליטי נאמר כי הליבידו, שמהווה את הכוח המצוי בדחפים ובא לידי ביטוי למשל ביחסי מין בין בני אדם, ביחסים של אהבה או יחסים של הערכה, מופנה אצל הנרקיסיסט במידה רבה, כלפי עצמו.

כמו בתופעות נפשיות רבות, מגלה הפסיכואנליזה כי אין תיחום חד בין האדם הבריא או הנורמלי כך, הכינוי נרקיסיסט מבליט היבט מסוים במערך הנפשי של אדם מסוים. והפער בין הסביר לקיצוני במאפיינים שראינו הוא מה שיכול להיות מכונה סטייה, ובמקרה הזה סטייה נרקיסיסטית. 

לכן, אפשר לומר כי בכל אחד יש היבט נרקיסיסטי : האחד אוהב את שערו, האחרת את פניני החכמה שיוצאים מפיה והשלישי את יכולותיו בתחום המקצועי.

במשך שנים רבות עשה פרויד הפרדה בין דחפים לשימור עצמי ודחפים מיניים עד שכלל אותם יחד במסגרת משותפת של דחפי חיים. נוכל אם כך להרחיב מעט את הביטוי של הנרקיסיזם ולייחס אותו גם לאהבת החיים ובהתאם לגישה זו נוכל לומר כי במידה זו או אחרת כל אדם ובעצם כל בעל חיים משקיע חלק מהאנרגיה הליבידינלית בעצמו והדבר מהווה יסוד הקשור לשמירת החיים ולהישרדות.

העצמי והאחר

הנרקיסיזם, או האהבה העצמית יכולים לבוא גם לידי ביטוי בהעדפת העצמי על האחר במה שיש בו הנאה או תועלת. אך במצבים מסוימים אנו יכולים לראות העדפה של אחרים על פני הנרקיסיזם, על פני האהבה העצמית.

מתי זה קורה ?

שתי דוגמאות בולטות לכך - התאהבות וטיפול בילדים.

בהתאהבות, כמו גם בטיפול בילדים (במיוחד בתינוקות רכים) מועבר, מותק, חלק נכבד מהנרקיסיזם אל האחר.

בטיפול בתינוקות מוצא ההורה את הדמיון בילד לעצמו. מי שפגש הורים או שהוא הורה בעצמו יכול להיזכר באמירות כמו: "הוא דומה לי בעיניים", הוא דומה לי באף", "בלחיים"...ומאוחר יותר, כאשר הילד פועל בתושייה או מגלה כישרון מיוחד – "את זה הוא קיבל ממני !".

גם כאן מדובר בביטוי נרקיסיסטי - ההורה אוהב בעצם משהו ממנו, שהוא בשר מבשרו.

בהתאהבות, עובר הנרקיסיזם אל האהוב, שהרי עם ההתאהבות מגיעה גם האמונה בהתאחדות.

אז אם השניים הם בעצם אחד, קצרה הדרך לאהוב אותו כמו את עצמי ובמצבים קיצוניים במקום את עצמי.

מהעבר השני מוכרים גם מקרים רבים בהם אהבתו העצמית של אדם, מה שנהוג להתייחס אליו כ"אדם שמרוכז בעצמו", היא גדולה כל כך עד כדי חוסר אכפתיות והכרה באחר. במקרים שכאלה נראה שהאדם כמעט ואינו "מעביר" אהבה לאחר. כך שאנחנו יכולים לראות רצף של תופעות על הקו נרקיסיזם ואהבת הזולת.

בתורה מצווה אלוהים את בני ישראל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט , יח), כך שגם לפיה ניתן ללמוד כי נקודת המוצא של המצווה היא האהבה העצמית הגדולה יותר של האדם את עצמו וכמו מרבית המצוות, גם זו מצריכה מאמץ.

נרקיסיזם ראשוני ונרקיסיזם משני

פרויד הבחין בין נרקיסיזם ראשוני, שהוא נקודת המוצא של כל אדם בינקותו, ובו מושקע הליבידו בעצמו לבין נרקיסיזם משני שכולל את הטענתם של אובייקטים בליבידו שהאדם קשור אליהם או נקשר אליהם. כך ניתן לראות אצל ילדים מידה גדולה של נרקיסיזם אשר פוחתת בדרך כלל בהדרגה עם ההשקעה הליבידינלית במשחקים, תחביבים וקשרים חברתיים. הילד מכיר אט אט באחר בצרכיו וברצונותיו ומתחיל להבין ש"העולם אינו סובב סביבו". יחד עם זאת, תופעות נרקיסיטיות באות לידי ביטוי גם בבגרות.  נרקיסיזם בבגרות יכול לבוא לידי ביטוי במידה זו או אחרת כאשר אדם מתאהב ברעיונותיו, בערכיו ובדברים שהוא עושה ולעיתים מזומנות גם נאבק עליהם. הוא הטעין אותם באהבה ולמעשה הוא נאבק על הנרקיסיזם שלו.

לפיכך, מקורם של "מלחמות האגו" ומשחקי הכבוד יסודם בדיוק כאן וניתן לקרוא להם ביתר דיוק "מאבקי אגו נרקיסיסטיים".

היבט קליני

מהבחינה הקלינית היתה המשגת הנרקיסיזם נדבך חשוב מאוד לתיאוריה הפסיכואנליטית והשתלבה עם התיאוריה של הליבידו. יחד ניתן היה לתת הסבר לתופעות נפשיות בשדה הפסיכוטי כמו שגעון הגדלות בצורתו הקיצונית, סכיזופרניה ועוד.

האבחנה העיקרית שנעשתה בקשר לכך היתה כי במצבים הללו ישנה נסיגה משמעותית של הליבידו מאובייקטים אל האגו, עניין שהוא חלק מההתרחשות בעת המחלה הנפשית.

הקשר קליני אחר שרלוונטי לענייננו הוא האפשרות שאהבת העצמי יכולה להיפגע, כמו במקרה של דימוי עצמי נמוך .